דני כמו דולפין

בסוף כל הגברים מחפשים את הדרך חזרה אל אימא. לא העליתי על דעתי שהמסע שלי בנפתולי הגבריות יטלטל אותי ויביא אותי למסקנה מרחיקת לכת שכזו...

מי מאיתנו לא רוצה להיות שם בחזרה- בתקופת הזמן שהיא רק שבועות בודדים, שבה לא ציפו להיות מי שאנחנו כיום, ימים ספורים שהיינו נסיכים ואהובים ללא תנאים, עטופים ברחמים וחיבוקים. היינו פשוט בשביל לגדול.

באחד הקורסים שלי באוניברסיטה המרצה שלי שעסק במיתוס הלוחמים והגבריות טען יותר מפעם אחת (למעשה רוב הקורס הוא עסק בזה) שהסיבה האמיתית שגברים יוצאים להילחם נעוצה בקנאת הרחם שהם חשים כלפי נשים וביכולת שלהן להעניק חיים- ויותר מפעם אחד הוא ציין את פעולת שיסוע המעיים והדימום המאסיבי בעקבותיה, כאקט גברי שמזכיר לידה של נשים.

מיותר לציין שלרוב הקורס לא הגעתי, זה פשוט נשמע לי מופרך. אני בכלל לא מקנא בהן, אני רק רוצה להיזכר איך זה מרגיש שם. איך זה היה פעם, במקום הראשוני שלי. אבל רגע, שכחתי לספר לכם איך הגעתי להארה הזאת. ובכן, זה היה, כרגיל בזמן האחרון, מתוך רצון אמיתי להתנסות בחוויות חדשות- עבורך גבר.

לטיפול של אסנת בתוך בריכת המים המחוממת מתחת לעץ האלון הגעתי בידיעה שעלי לזנוח כל שמץ של סקפטיות בסיסית הנטועה בי משלל התנסויות העבר.

רבות דובר על כוח הריפוי המדהים של המים, על התנועה והחיים שהם מאפשרים במיוחד לאור העובדה שרוב גופנו עשוי מים. משום מה, העובדה הזאת נגעה לליבי בדיוק כמו להוריד שערות מהרגליים, כי להתעסק בכוח הריפוי של המים זה קצת כמו להתעסק בסגנון הלבוש של אנה אהרונוב. אנחנו יודעים שיש כזה דבר, אבל את מי זה מעניין?... העיקר התוצאה.

אני עדיין בטווח הגילאים שניתן להגדירו כישורת האחרונה של השיא. זה בוודאי יימשך עוד כמה שנים, לפני שאתחיל לרדת במורד האושר והכושר. אבל בכל זאת, כמו לרובנו, כואב לי מדי פעם הגוף: קצת מתח, עצבים מיותרים מדי פעם, תנועות לא נכונות בחדר כושר, עומס על הגב ועל הברכיים, אז מה רע בקצת פינוקים ושחרורים?

אלא שלטיפול כזה לא ציפיתי- 40 דקות שטסו כמו דקה. פיתולי גוף- היו! מתיחות- היו! שחרור- יש!

כל זה במסגרת ה"וואטסו" או ה"הידרותרפיה" או כל צירוף מילים אחר שבתוכו מים ושגורים לגוף שלך לחזור כמה שנים טובות אחורנית, לתקופה שבה יכולת ל... אוקיי, בעיקר יכולת. נגיד שנקרא לטיפול במים מעכשיו: טיפול בשפריץ שממריץ. אבל... עכשיו בוא נדבר על הרגע הזה בתוך הטיפול שבו אסנת הלבישה על חוטמי את האטם הקטן וביקשה ממני לצלול פנימה עד אשר היא תואיל בטובה למשות אותי למעלה. מה אני אגיד לכם?

מה שרגע קטן בתוך המים יכול לעשות לבנאדם.

מדני הפכתי לפליפר הדולפין והייתי כגוש בשר צמיגי בתוך המים שנתון לחסדיה של אסנת ולמגע בתוך המים המשכר, ששטף מעלי את כל טרדות היום- יום והשאיר אותי להתעסק בנשימות הארוכות והעמוקות (שהגיעו לשתי דקות מתחת למים) בתנועה חסרת המשקל. תוך זמן קצר דמיינתי את עצמי מרחף במקום המוגן בעולם.. שכחתי את עצמי, הלכתי לאיבוד- ובניגוד לתחושות השליליות שנלוות בדרך כלל למקרים כאלה- זה הרגיש טוב. אפילו מעולה.

כי לרגע אחד, נשבע לכם שהייתי שם. הגעתי למקום החמים והנעים שאין בו חספוס. מעין מסע בזמן לרגע שעוד לא הפכנו לגברים יעילים ויסודיים. רגע לפני שאיבדנו את התמימות ואת ההתלהבות, שנייה אחת לפני שעטינו מעלינו את שריון הזיפים המסוקסים. עוד לפני העצבים על הבוס, על הפקקים ועל השלטון המושחת.

כשסיימנו על הצלילות והטיפול הסתכלתי על אסנת ונפלט לי "ואוווו" ארוך. היא צחקה: 90% מהגברים מגיבים ככה, השאר פשוט בהלם.

התחושה הזו היא הקרובה ביותר לרחם שיש לעולם כרגע להציע, ואני רוצה להבהיר דבר אחד. הפרויקט הזה לא גורם לגבריות שלי לנשור כמו עלי השלכת בחורף הזה, אלא דווקא גרם לטסטוסטרון שלי לתקוע יתד ולמקם את עצמו על הגבעה הטובה ביותר בעיר.

גבריות אמיתית לא דופקת חשבון. כמה זמן אנחנו עסוקים בלשנע את הסביבה ועצמנו כמה אנחנו טובים, מיוחדים, שונים, עצמאיים או מוטרפים על החיים? וכמה זמן אנחנו באמת כאלה?

"נגיעות במים" זהו שמו של המקום שממוקם בקרית טבעון, ככה שאם אתם בדרך לצפון לצימר או נמצאים בסביבה- מומלץ לקפוץ לשעתיים.

אסנת, והצוות המיומן שלה מטפלים בילדים עם מוגבלויות, אנשים בשיקום, מלמדים תינוקות לשחות וסתם אנשים רגילים שבאים לטיפול חוויתי או למסיבות רווקים (יותר נכון, בעיקר רווקות).

על שחיית תינוקות אגיד במשפט שלמי שיש קטנטנים ועדיין לא נכנס איתם למים- לא הבין מה זה חיבור אמיתי בין אב לבנו. זה הדבר הכי קרוב לבילוי על הבר שאפשר להשיג עם הגיל הרך.